יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

מחול הלבנה

זוג החלליות גְרֵייל מגיע לירח לאחר מסע ארוך של כמעט ארבעה חודשים בחלל.
ביום שבת וביום ראשון תכנסנה השתיים בזו אחר זו למסלול סביב הירח, ולאחר שלושה חודשים של התארגנות, ניסויים וכיולים יתחילו את משימתן - מיפוי שדה הכבידה של הירח. המידע שיופק יאפשר להסיק על המבנה הפנימי של הירח וכך על תהליכי היווצרותו.

Lehman-1
החלליות לפני ההתקנה על המשגר
Credit: NASA/JPL-Caltech/LMSS

אחת התעלומות הקשורות למבנה הירח היא השוני בין הצד הקרוב לכדור הארץ לבין הצד הרחוק. אם נביט במפה הטופוגרפית הבאה, המראה בצבעים את הבדלי הגובה של פני השטח יחסית לגובה הממוצע (אדום/לבן=גבוה, כחול/סגול=נמוך), נראה בקלות שכל האתרים הגבוהים נמצאים בצד הרחוק, והסיבה לכך איננה ידועה לנו.

zuber 4
מפה טופוגרפית של הירח: מימין הצד הרחוק, משמאל הצד הקרובCredit: NASA/GSFC/MIT/LOLA

החלליות ינועו במבנה, זו אחר זו באותו מסלול, וישדרו אות אחת לשניה כדי למדוד את המרחק בינהן. רזולוציית המדידה היא עשירית מיקרון, כלומר עשירית-מיליונית המטר! כשהן באותו מסלול, המרחק בינהן אמור להיות ידוע מראש, אבל הבדלים בין כוח הכבידה הממוצע של הירח לבין הכוח שיופעל על החלליות כתוצאה מהאזור שהן חולפות מעליו יגרום לכך שהמהירות שלהן תשתנה, ובעקבות זאת המרחק, ואת זה הן תמדודנה.
כך נוכל ללמוד על שדה הכבידה שסביב הירח ובמיוחד בצידו הרחוק, שם מעולם לא נערכו מדידות מסוג זה.


הטיסה של שתי החלליות תהיה בגובה של 25 עד 50 קילומטרים בלבד מעל פני הקרקע, מרחק שיביא למיפוי מפורט מאד, ובמסלול קוטבי (מעל הקטבים) כך שכל פני הירח ימופו עד תחילת חודש יוני. בתקופה זו יחלוף מסלול הטיסה בתוך צל הירח לשעות ממושכות שבהן השתיים תלויות באנרגיית המצברים שלהן [המשפט האחרון שגוי, ראו תיקון למטה]. לכן יפעילו את מנועי החלליות כדי להגביה את המסלול לגובה של מעל 300 קילומטרים, שם משך השהייה בצל יהיה קצר יותר.
אם המיפוי יסתיים בהצלחה עד תחילת יוני, והמצברים יחזיקו מעמד, תיתכן הארכה של המשימה למיפוי נוסף שיימשך עד סוף דצמבר.
בכל מקרה, לאחר שתסתיים המשימה, צפויות השתיים להתרסק במכוון על אדמת הירח. פשוט כדי לא להשאיר גופים ללא שליטה במסלול.
הכניסה 
של גרייל-A למסלול סביב הירח תהיה בליל שבת 31/12 בשעה 23:21 (שעון ישראל, UTC+2), ושל גרייל-B בלילה שבין ראשון ושני בשעה 00:05 (שעון ישראל). כל אחת מהחלליות תפעיל את המנוע הראשי שלה למשך 40 דקות לצורך התמרון. אם בגלל תקלה כלשהי אחת מהן לא תצליח לבצע את התמרון, היא תצטרך להמתין עד אפריל להזדמנות הבאה.
אחרי ששתיהן תהיינה במסלול סביב הירח, יוכרזו שמותיהן החדשים, שנקווה שיהיו מקוריים יותר מאשר A ו- B.

אני אשתדל לעדכן בזמן אמת בטוויטר ובעמוד הפייסבוק, ואשמח מאד אם תצטרפו אלי.


[עדכון 29/12: מסתבר שפירשתי את הדברים באופן שגוי. ביוני יתרחש ליקוי לבנה - כל הירח וסביבתו ייכנסו לצל כדור הארץ. מצברי החלליות הללו לא תוכננו לעמוד בקור ובאי היכולת להפיק חשמל מאור השמש לזמן ממושך, ולכן המשימה תוכננה להסתיים לפני כן. היום, לאחר ומערכות החלליות נבדקו בחלל, נראה שהן תהיינה מסוגלות לעמוד במצב זה. בכל מקרה הארכת המשימה היא תלויית תקציב, אז נחכה ונראה.]

[עדכון 1/1/2012: גרייל A נכנסה למסלול אליפטי סביב הירח בדיוק על פי התכנית]
[עדכון 2/1/2012: גרייל B במסלול סביב הירח!]

________________________________________
פוסטים קשורים:
משחקי כבידה
התשובה לשאלה כבדת משקל

יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

הדבר הגדול הבא

האיכות של טלסקופ מחזיר אור (להבדיל משובר אור) מתאפיינת בקוטר המראה הראשית שלו ובטיב הייצור שלה. בשבוע שעבר הסתיים בהצלחה סבב הבדיקות הקריוגניות של מראות טלסקופ החלל ג'יימס וּוב (James Webb). הבדיקות הללו הן אחד השלבים החשובים ביותר להוכחה לקראת השלמת ההרכבה של הטלסקופ.

שליש מהמראות המרכיבות את המראה הראשית של הטלסקופ בתוך התא הקריוגני
Credit: NASA/MSFC/David Higginbotham

המראות עשויות בריליום, מתכת קלה מאד וחזקה, ומצופות זהב לגימור וטיב פני-שטח ברמה המירבית שאליה ניתן להגיע בטכנולוגיה הקיימת כיום. את המראות בודקים בתא קריוגני המדמה את תנאי החלל, כלומר בקור עז - בסביבות 248- מעלות צלזיוס, בערך 25 מעלות מעל האפס המוחלט! בתנאים אלה מוודאים שהגיאומטריה שלהן נשמרת, כך שהמאפיינים האופטיים לא יישתנו כתוצאה מהקור.
אלו אינם תנאים רגילים אפילו בחלל. הטלסקופ נועד להשקיף על היקום בתחום התת-אדום. מכיוון שכל גוף פולט חום בתחום זה של הקרינה האלקטרומגנטית, יש לשמור את האופטיקה של הטלסקופ בתנאים הצוננים ביותר, כך שהקרינה התת-אדומה הנפלטת מהמראות עצמן תהיה חלשה מאד.
טלסקופ החלל ג'יימס ווב
Credit: NASA
גופים בחלל קולטים חום גם מהשמש ומכוכבי לכת קרובים, ולכן ג'יימס ווב מצוייד בשכבות של מגן חום ובידוד שיפרידו בינו לבין השמש, והוא יוצב במרחק של מיליון קילומטרים וחצי מכדור הארץ במסלול סביב השמש, אבל כך שכדור הארץ תמיד יהיה בינו לבין השמש.
טלסקופ החלל ג'יימס ווב אמור להיות היורש של טלסקופ החלל האבל. אבל הוא לא רק יחליף אותו, אלא יהיה הרבה יותר ממה שהאבל אי פעם היה. טלסקופ החלל האבל צופה בעיקר בתחום האור הנראה, בעוד שבתחום זה אפילו אבק מסתיר את האור ומונע מאיתנו לצפות הלאה.
ג'יימס ווב, באמצעות מראה בקוטר 6.5 מטרים יוכל לצפות אל העצמים המרוחקים ביותר ביקום, לראות עצמים בלתי-נראים בתחום האור הנראה.
המראה הראשית של טלסקופ ג'יימס ווב ביחס למראה הראשית של האבל
Credit: NASA
מועד הסיום המתוכנן לפרוייקט הזה הוא שנת 2018, וזאת בהנחה שלא יבטלו אותו בגלל הוצאות עודפות כמו שניסו לפני מספר חודשים. הטלסקופ הזה הוא אחד הפרוייקטים השאפתניים והיקרים ביותר הקיימים, והציפיות ממנו גדולות מאד. זה הופך אותו גם לאחד הפרוייקטים המגניבים ביותר שאפשר לדמיין.

______________________________________________


לקריאה נוספת:

יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

השמד עולמות מיד - שאל אותי כיצד!

זוכרים את הקדימון להרצאת השמדת העולמות שהעברתי בפסטיבל אייקון בסוכות?
מאז הוזמנתי על ידי קבוצה בשם "WIZE - חכמים בלילה", להעביר את אותה ההרצאה (בשינויים קלים מאד), בפאב צפוף (לא רואים אבל הרצפה מרוצפת בקהל...), והכי חשוב - הפעם היא הוקלטה בוידאו להנאתכם:

רשימה של הרצאות נוספות שלי מופיעה כאן.


יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

פובוס-גרונט: תחילת הסוף

עכשיו זה סופי - במכתב שנשלח על ידי הנהלת המכון לחקר החלל ברוסיה, לתפוצה של כל מי שהיתה לו יד ורגל במשימת פובוס-גרונט ובניסיונות השיקום שלה, מוצהר במפורש (סופסוף) שהמשימה נכשלה, וכל שנותר הוא להתכונן לכניסה לאטמוספירת כדור הארץ.
כמו כן מונה צוות חקירה לבחינת נסיבות התקלה, שמנעה את הפעלת המנועים שהיו אמורים לקחת את החללית למסלול הגעה למאדים, נסיבות שעדיין לא התבררו.
על פי המכתב, ישנה פעילות ברוסקוסמוס (סוכנות החלל הרוסית) לניתוח תרחישי התפרקות החללית באטמוספירה, וזיהוי החלקים שעלולים להגיע לקרקע, במידה וישנם כאלה.

במכתב מופיעה גם התייחסות למשימות עתידיות של רוסקוסמוס לחקר מערכת השמש: שתי משימות לירח, ותחילת מגעים עם נאס"א ועם ESA (סוכנות החלל האירופאית) לשיתוף פעולה במשימת מאדים הבאה, ExoMars, שמתוכננת לשיגור ב- 2016.


בדיווח רשמי לתקשורת נאמר גם שבעת הכניסה לאטמוספירה אין שום חשש שמיכל הדלק, המלא ב- 7.5 טון הידרזין (דלק רעיל מאד), יהווה סכנה כלשהי. זה בניגוד לחששות שהובעו בתקשורת לאחרונה. אני נוטה להסכים עם ההודעה הרשמית - הסיכוי שמיכלי לחץ דקי-דופן ועמוסים בנוזל ישרדו כניסה לא מבוקרת לאטמוספירה נראה לי אפסי. עם זאת, חלקים ממבנה החללית עלולים לשרוד את הנפילה.

הגופים הכדוריים הם מיכלי ההידרזין.
Credit: IKI
התאריך המשוער לכניסה לאטמוספירה הוא 9 בינואר 2012, ועדיין לא ניתן לקבוע מעל איזה אזור בכדור הארץ היא תיפול, אבל עד אז יימשכו המאמצים ליצור קשר עם החללית, ואני אשתדל לעקוב ולעדכן.

המכתב:
  1. It’s Dead, Jim! Roscosmos Begins Investigation of Phobos-Grunt Failure, Preps for Reentry
  2. Phobos-Grunt: all but over, a letter from IKI

הודעה לתקשורת:


יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

הדור הבא של מעבורת החלל או כלי נשק סודי?

הכירו את ה- X-37B:
The x-37B Orbital Test Vehicle is an unmanned space test vehicle for the USAF.
Source Space.com: All about our solar system
outer space and exploration

מטוס חלל, אם תרצו, שמשוגר באמצעות טיל כמו רוב הלווינים, מסתובב לו במסלול נמוך, ובסוף חוזר לנחות בדאייה בדיוק כמו מעבורת החלל זצ"ל. הנחיתה, אגב, היא אוטומטית לחלוטין, וזה תקדימי ומגניב.












הסרט הבא מציג את ניסויי הנחיתה. אני ממליץ לראות אותו ללא קול. לא מבין מה הסיפור של איש הסאונד שלהם...

מה עושה ה- X-37B במסלול? שאלה מצויינת שאין עליה תשובה ברורה (חוץ מזה האויב מאזין). 
ה- X-37 פותח ע"י נאס"א עבור DARPA (הסוכנות לפרוייקטי מחקר מתקדמים להגנה), ודגם B שייך לחיל האוויר האמריקאי. אז יש לנו מטוס חלל מבצעי שיכול לשאת מטען לא ידוע למשימה סודית במסלול. מה הוא כבר יכול לעשות שם?

הטיסה הראשונה של X-37B היתה ב- 2010. היא נמשכה כ- 270 ימים, משך הזמן המקסימלי מבחינת דלק, והסתיימה בצורה מושלמת על מסלול הנחיתה.

Credit: USAF
במרץ 2011 שוגר הרכב השני מסוג זה לחלל, והיה אמור לנחות השבוע, אבל קיבל הארכה למועד סודי גם כן.
הסינים כבר הספיקו למחות שכלי הטיס הסודי מציב נשק במסלול, אבל קבוצות של אסטרונומים חובבים (אך בעלי ניסיון רב) הצליחו לזהות אותו באמצעות הטלסקופים הפרטיים שלהם ולחשב את מסלולו. כפי הנראה, מטוס החלל נע במסלול המתאים למסלולים של לוויני צילום, וחג מעל אזורי עימות כמו קוריאה הצפונית, אפגניסטן, עירק וכדומה. על פי מומחים, המשימה נועדה לבחון חיישנים או מצלמות שנועדו ללוויני צילום עתידיים, ולא מעבר לכך.

באמצעות משגרים חדישים יותר, אפשר יהיה להעלות את ה- X-37B גם לגובה של תחנת החלל ואפילו עד לגובה החגורה הגיאוסטציונרית, שם נמצאים לוויני התקשורת ומזג האוויר.
השנה הודיעה חברת בואינג על פיתוח מטוס חלל מסוג X-37C, שיהיה גדול יותר מדגם B, ויוכל להכיל גם שישה נוסעים בתא מדוחס במקום המטען.
אז סודי או לא, יש מי שעובד על תכנית חלל מאויישת לעתיד הלא-רחוק, וטוב שכך.
Credit: NASA/MSFC

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

התגלה תאום לכדור הארץ? אל תארזו עדיין...

הנה זה שוב קורה:
הארץ: "נאס"א גילתה "תאום כדור הארץ" במרחק 600 שנות אור"
YNET: ""תאום לכדור הארץ": כוכב לכת חדש יאפשר חיים?"
NRG מעריב: "קצב: אני לא מתחרט על דבר" ...טוב, כנראה שהקוראים שלהם לא מתעניינים באסטרונומיה...

מה באמת גילו ועל מה המהומה?

על טלסקופ החלל קפלר כבר כתבתי, אבל אזכיר בקצרה: בניגוד לטלסקופים אחרים, קפלר מביט לכיוון אחד בלבד, קטע זעיר בשביל החלב שבו נכנסות לשדה הראייה שלו לא פחות מ- 150,000 שמשות בעלות מאפיינים דומים לשמש שלנו.
טלסקופ קפלר בוהה בהן באמצעות המצלמה הגדולה ביותר ששוגרה לחלל, בהפרדה של 95 מיליון פיקסלים, ומחפש שינויים בעוצמת האור שלהן. שינויים אלו עשויים להעיד על כוכב לכת שחולף על פניהן ומסתיר מעט מאורן.
שדה הראייה של טלסקופ החלל קפלר
CREDIT: Carter Roberts
כדי להכריע שבאמת מדובר בכוכב לכת, נדרשת חזרה של אותה ירידה בעוצמת האור עוד פעמיים נוספות באותו תיזמון בדיוק, כלומר סך הכל שלושה מעברים של כוכב הלכת בין השמש שלו ובין הטלסקופ.
כאשר מזהים את הירידה בעוצמת האור, ניתן להעריך די במדוייק את קוטרו של כוכב הלכת. משך השנה שלו (הזמן בין ההסתרות) מעיד על המרחק שלו מהשמש ועל מסת השמש. זה בערך כל מה שיודעים עליו.
מה לא יודעים? מה המסה שלו! אילו היינו יודעים את המסה, אז יחד עם הקוטר (שכאמור ידוע) אפשר לדעת מהי הצפיפות הממוצעת, שמאפשרת לדעת האם כוכב הלכת מוצק, גזי, או משהו באמצע.


כשמגלים כוכב לכת בעל מסה גדולה מאד, אפשר להעריך את מסתו על פי תנודות השמש שלו, תוצאה של הכבידה הרבה של כל אחד משניהם. הבעיה היא שעיקר העניין שלנו הוא בכוכבי לכת קטנטנים כמו כדור הארץ.
האזור המאפשר קיום חיים
CREDIT: NASA/Ames/JPL-Caltech
קפלר 22-בי הוא כוכב לכת שהתגלה באמצעות טלסקופ החלל קפלר. הוא סובב שמש מעט יותר קטנה ופחות בהירה מהשמש שלנו, ומשך השנה שלו הוא 290 ימים, מה ששם אותו ב"אזור המתאים לקיום חיים". אזור זה הוא רצועה דקה סביב השמש, שכוכבי לכת הנמצאים בו, בתנאים מסויימים עשויים להיות עליהם מים נוזליים. אני מסייג בכוונה - כוכב לכת ללא אטמוספירה, או לחילופין שעשוי כולו מגז, לא יכיל מים נוזליים ולא משנה מה המרחק שלו מהשמש.

האזור הזה למעשה מגדיר טמפרטורה ממוצעת על פני כוכב הלכת (מותאם לעוצמת השמש, כמובן). וגם זה בעייתי מאד להערכה. להמחשה, הטמפרטורה המשוערת על פני השטח היא כ- 40 מעלות צלזיוס, אבל זו יכולה להיות הטמפרטורה של פסגת העננים שלו. גם על פסגת העננים של נוגה יש טמפרטורות סבירות למדי, אבל על פני הקרקע שוררת טמפרטורה של מאות מעלות צלזיוס.
לא קל לקבל את חוסר הידיעה הזה. בהעדר נתון המסה, יש אי וודאות גדולה לגבי ההרכב, הכבידה, ובסופו של דבר - היכולת שלו לקיים חיים. אותו כוכב לכת יכול להיות בין כוכב לכת מכוסה אוקיינוס ואטמוספירה עבה שמסתו כמעט פי- 10 ממסת כדור הארץ והכבידה על פניו היא קצת פחות מ- 2 ג'י, לבין כוכב גזי במסה של 35 כדורי-ארץ. הבדל גדול מאד...


אז השאירו את המזוודות בארון. עדיין לא מצאנו "תאום כדור ארץ", אבל התגלית הנוכחית היא בכל זאת תגלית חשובה! כוכב לכת קטן ב"אזור המאפשר חיים" הוא עדיין חדשות, כי עכשיו ידוע לנו רק על שניים כאלה.
לדעתי זה רק עניין של זמן עד שנמצא. אנחנו נעשים יותר ויותר טובים בזה, ורק התחלנו לעסוק בכך ברצינות.


ועוד נקודה למחשבה; אנחנו סורקים רק נתח זעום מהגלקסיה שלנו. שביל החלב מכיל כל כך הרבה כוכבים שגם אם אין שום כוכב לכת דמוי כדור הארץ סביב אף אחד מהכוכבים שעליהם הוא צופה, אין זה מוכיח דבר לגבי קיומם או אי-קיומם בשאר האזורים.

להלן אינפוגרפיקה יפהפיה מאתר SPACE.COM המתארת את סוגי כוכבי הלכת שהתגלו עד כה. שימו לב במיוחד לאזור הסריקה שלנו אחר כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש - כמה הוא זערורי יחסית למימדי גלקסיית הבית שלנו.
Learn about the weird kinds of alien planets that orbit other stars in this SPACE.com infographic.
Source: SPACE.com: All about our solar system, outer space and exploration

_____________________________
לקריאה נוספת ולעדכונים: http://phl.upr.edu/home (אלה חברה רציניים, אבל כמו רוב המדענים, לפעמים מציפים בפרטים הפחות מעניינים)

יום שני, 5 בדצמבר 2011

דברים לעשות החודש

מקבץ הודעות וקישורים:

ביום ראשון ה- 11 בדצמבר, אני חוזר על ההרצאה שלי מכנס אייקון "השמד עולמות מיד - שאל אותי כיצד!", בבאר לה צ'אמפה דל מאר ברחוב הארבעה בתל-אביב (בערך מול אשכול הפיס) בשעה 19:00. כולכם מוזמנים, במיוחד אלו שפספסו, והכניסה בחינם.

ביום שבת, 10 בדצמבר, בשעה 16:32 יזרח הירח המלא...רק שלא ניתן יהיה לראות אותו. ליקוי לבנה מלא יתרחש באותו זמן, ומישראל אפשר יהיה לצפות בו החל ממצב של ליקוי מלא ועד ליציאה של הירח מצל כדור הארץ.
גדי איידלהייט מתאר זאת יפה כך שאין לי מה להוסיף, חוץ מאשר להמליץ.

ביום חמישי ה- 22 בדצמבר ייערך כנס מאוֹרוֹת של האגודה הישראלית למד"ב ולפנטסיה במקום הרגיל - קמפוס גבעת-רם ירושלים, בניין נוער שוחר מדע. ההרצאה שלי בשעה 14:00.
בשנתיים האחרונות של כנס זה הרציתי על סרטי מדע בדיוני, ולכן נשמור על המסורת; ההרצאה שלי נקראת "מי נתן להם חליפות חלל?" ובה נעסוק בסרט "ארמגדון", אלא מה?!
אני מתריע מראש - יהיו ספויילרים!
 

חוץ מזה, פתחתי עמוד פייסבוק שילווה את הבלוג (גם עמוד גוגל+, אבל הרבה יותר מסובך לקשור אותו לדברים משום-מה). לשימושכם עבור שאלות, עדכונים, חדשות וכדומה, וכמובן אשמח לקבל עוד LIKE אחד או שניים...

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

קיוריוסיטי בדרך למאדים!

הפוסט הזה תוכנן לשבוע שלפני השיגור, אבל <הכנס תירוץ כאן>. אשרי הדחיינות.

קיוּריוֹסיטי (סקרנות בעברית) הוא שמה של המעבדה הקרקעית הניידת המשוכללת ביותר שנבנתה אי פעם למשימת חלל, ובפרט לשיטוט על פני מאדים. המשימה שלה היא לברר האם בקרקע של מאדים יש או היו פעם תנאים המאפשרים קיום של חיים. להשגת היעד הזה, קיוריוסיטי עמוסה במכשירים מדעיים, שיאפשרו לה לנתח מבנים והרכבים של עשרות דגימות, אותן תוכל לאסוף מאזורים שונים על מאדים.

 קיוריוסיטי תוכננה למשימה של כמעט שנתיים, במהלכן היא תוכל לנוע על פני קילומטרים רבים, וכך להגיע לסוגי קרקע שונים שאותם מעניין לבחון. הרובוטים המשוטטים הקודמים, ספיריט ואופורטיוניטי, תוכננו ל- 90 יום בלבד, החזיקו מעמד פי- 20 מהמתוכנן, ואופורטיוניטי אפילו סוגר עוד חודש את שנת הפעילות השמינית שלו! עם זאת, אופורטיוניטי נסע קרוב ל- 40 ק"מ עד כה (יותר מפי- 50 מהתכנון המקורי שלו!), בעוד קיוריוסיטי תוכל לצלוח את המרחק הזה תוך פחות משנה (תיאורטית כמובן, נחכה ונראה).


קיוריוסיטי שוגרה ב- 26 בנובמבר, ותגיע למאדים באוגוסט הקרוב. הנחיתה שלה, המוצגת בסרטון זה, היא מהמבצעים המורכבים ביותר שבוצעו בחלל, לפחות במשימות רובוטיות; לאחר הכניסה לאטמוספירה והאטת קצב הירידה באמצעות מצנח, יופעל רכב בעל מנועים רקטיים, שיוריד עם כבלים את הרכב הקרקעי לקרקע בצורה מבוקרת, כמו מין עגורן מעופף. את ספיריט ואופורטיוניטי הנחיתו באמצעות הטלתם לקרקע כשהם עטופים בבלוני אוויר דחוס. השיטה החדשה מתאימה יותר למטענים כבדים (קיוריוסיטי כבד פי- 5 מקודמיו), ומאפשר הנחתה מדוייקת לאתר המבוקש.

שלב הנחיתה

אתר הנחיתה הוא מכתש גֵייל, מכתש עתיק מאד (נוצר לפני לפחות שני מיליארד שנים) שצורתו עגולה ובקוטר של כ- 154 קילומטרים, מוקף בצוקים בגובה חמישה קילומטרים (!) ובמרכזו הר שמתנשא גם הוא לגובה של חמישה קילומטרים מעל קרקעית המכתש. המכתש נבחר כאתר הנחיתה מכמה סיבות, שהראשונה מבינהן היא שצפוי להיות בו מגוון גדול של סוגי קרקע, כך שאפשר יהיה להגיע בקלות יחסית מאזור עניין אחד לאחר. שנית, המכתש הוא האתר העמוק ביותר בסביבתו, יותר מארבעה קילומטרים עומקו, ולכן זה מקום טוב לחפש בו ראיות להימצאות מים נוזלים, שכידוע זורמים למקומות הכי נמוכים.

טופוגרפיה של מכתש גייל (הצבעים מסמנים גובה לפי המקרא),
האליפסה מסמנת את אתר הנחיתה.
Credit: Anderson and Bell

הרכב עצמו שוקל כ- 900 קילוגרם ואורכו כשלושה מטרים. הוא מתנייע באמצעות שישה גלגלים בעלי מנועים חשמליים נפרדים, המחוברים לזרועות שמאפשרות תנועה בשיפועים ומעבר מעל מכשולים כמו סלעים גדולים. את החשמל הנדרש להפעלת מערכות הרכב מייצר מחולל רדיואיזוטופי-תרמואלקטרי (RTG), כלומר מיכל של חומר רדיואקטיבי, שהדעיכה הטבעית שלו מייצרת חום המומר לחשמל. בנוסף משתמשים בחום העודף לחימום אזורים ברכב שצריכים להיות חמים. החומר הרדיואקטיבי הוא תחמוצת של פלוטוניום-238, חומר שאיננו בקיע (אינו יכול לשמש לפצצה גרעינית). בתחקיר לפוסט זה למדתי נתון מעניין: מסתבר שארה"ב הפסיקה לייצר פלוטוניום-238 בסוף שנות ה- 80, ומאז שהסתיימו המאגרים, כל מכשירי ה- RTG האמריקאים מכילים רדיואיזוטופים מתוצרת רוסיה. לי זה נשמע מפתיע, אבל אולי זה רק כי גדלתי בתקופה שעדיין הייתה מתיחות רבה בין שתי המעצמות על רקע העליונות הגרעינית.

ה- RTG של קיוריוסיטי (המתקן הלבן במרכז)
אגב, החליפות של הצוות הן כדי לשמור על נקיון, ולא להגנה מקרינה.

לקיוריוסיטי יש מבחר גדול של מכשירים מדעיים. יש לה מצלמות משוכללות לצילום בהפרדה גבוהה שנמצאות בראש תורן שגובהו שני מטרים, ומאפשר תצפית לטווח בינוני. יש מצלמה נוספת בקצה זרוע בעלת מספר מפרקים שמאפשרת בחינה מיקרוסקופית של עצמים בטווח הזרוע.
על ראש התורן מוצב גם מכשיר המפיק פולסים של לייזר, המסוגל לאדות את השכבה החיצונית של סלע ממרחק מספר מטרים, ומצלמה ספקטרוסקופית שתנתח את ההרכב הכימי של האדים מרחוק.
הזרוע שהזכרתי קודם יכולה להגיע לטווח של 190 סנטימטרים. בקצהּ מותקן צריח מסתובב עם כלי עבודה שכל גיאולוג אנושי היה יכול להיעזר בהם: מקדח, מברשת, מסננת, כף חפירה וקופסאות לאיסוף דוגמיות. את דוגמיות הקרקע שייאספו, תכניס הזרוע לתוך מתקן ניתוח כימי שנמצא בגוף הרכב. שם יעברו הדגימות מספר בחינות לזיהוי ההרכב הכימי, ולאיתור תרכובות אורגניות.
בנוסף למכשירים אלו לבחינת הקרקע, מכילה קיוריוסיטי גם מערכות למדידת תנאי מזג האוויר והסביבה, כגון לחץ, טמפרטורה, קרינה אלקטרומגנטית, הרכב אטמוספירה (בדגש על זיהוי אדי מים) וכדומה.

מהנדסים בוחנים את הזרוע של קיוריוסיטי
לסיכום, אין ספק שזו משימה שאפתנית שלא היתה כדוגמתה במשימות רובוטיות קודמות. אני מאד מקווה שהיא תצליח, כי אם כן, היא תהווה דוגמה מופתית לאופן שבו יש לחקור את מערכת השמש - במקום לחזור על שיטות קיימות ולהתקדם בצעדים קטנים, צריך להעז ולפרוץ את המעטפת המוכרת, לחדש ולאלץ את המדע והטכנולוגיה להתקדם הלאה.
אני אמשיך, כמובן, לעקוב ולעדכן.



_________________________________
קרדיט לכל התמונות (אלא אם מצויין אחרת): 
NASA/JPL

יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

הכי קרוב למקום הרחוק ביותר

היום ראיתי בטוויטר את הציוץ הבא:
"יום חמישי, 1 בדצמבר 2011, בהיסטוריית החלל: היום האחרון בו וויאג'ר 1
 שולטת כחללית שאי פעם הגיעה לקירבה הגדולה ביותר מפלוטו."
וויאג'ר 1 היא שיאנית. היא מחזיקה בשיא המרחק מהשמש - יותר מכל החלליות שנבנו אי פעם (לפחות מבין אלו שנבנו על ידי בני אדם...). לא רע בשביל חללית ששוגרה לפני 34 שנים!
היא כרגע במרחק של כ- 119 יחידות אסטרונומיות מהשמש (כמעט 18 מיליארד קילומטרים). לאור לוקח יותר מ- 33 שעות לעבור את המרחק הזה!
המהירות שלה גם היא מדהימה -  3.6 יחידות אסטרונומיות בשנה, כלומר 61,600 קילומטרים בשעה!

אבל אם אתם חושבים שהיא תגיע לכוכבים בקרוב, אז לא כל כך מהר. החלל הוא גדול. מאד.
בערך בעוד 40,000 שנה היא צפויה לחלוף קרוב (יחסית, עדיין במרחק של יותר משנת-אור) לכוכב הראשון שלה. 

וויאג'ר 1

ניו-הורייזנס שוגרה בשנת 2006, ופלוטו הוא היעד העיקרי שלה. היא צפויה לחלוף סמוך אליו ב- 14 ביולי 2015 ולהמשיך הלאה לחגורת קויפר, שם מצפים לה עוד גופים קטנים השייכים למערכת השמש, ומעולם לא נחקרו מקרוב.

כרגע היא במרחק 10.6 יחידות אסטרונומיות מפלוטו, שזה 1.6 מיליארד קילומטרים.
מסתבר שזה המרחק הקטן ביותר מפלוטו שאליו הגיעה וויאג'ר 1, והחל מהיום, ניו-הורייזנס היא החללית שהגיעה למרחק הקטן ביותר מפלוטו. מרחק זה כמובן הולך ויורד מדי יום, עד שיגיע יום המפגש.
ניו-הורייזנס

בינתיים ניו-הורייזנס נחה. משאירים את כל המכשירים המדעיים כבויים כדי שלא יתקלקלו לפני ההגעה לפלוטו, ויוצרים איתה קשר רק פעם בשנה בערך, לוודא שהכל עדיין חי.

די מעודד לדעת שאפשר לשבור שיאים גם תוך כדי מנוחה.



___________________________________
קרדיט לתמונות: NASA/JPL