יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

סויוז 1: הנפילה לכדור הארץ - מאמר מאת איימי שירה טייטל

[מדי פעם אנחנו שומעים על ההיסטוריה של הטיסות האמריקאיות המאויישות לחלל, וסיפורי הגבורה מופיעים בקולנוע ובטלוויזיה. על הצד הסובייטי, שפעל במקביל ושאף לאותם יעדים עם הרבה הישגים וסיפורים, אנחנו כמעט ולא שומעים. לטעמי זו הסיבה שהסיפורים הללו מרתקים אפילו יותר.
הסיפור הטרגי שלפניכם נסוב סביב חללית, אבל הוא מתמקד באדם שנקלע למצב בלתי אפשרי, ומציג את אחד הצדדים הנוראים של המרוץ לחלל, שבו ההישגיות משמשת למטרות פוליטיות ומביאה לתוצאות קטלניות.

איימי שירה טייטל היא היסטוריונית חלל. היא כותבת עבור מספר רב של כתבי עת מקוונים, והבלוג שלה Vintage Space עבר לאחרונה למערכת הבלוגים המדעיים של Popular Science.
תודה לאהוד מימון על עריכת התרגום.]


צוות סויוז 1. טייס הגיבוי יורי גגרין (משמאל)
והטייס הראשי ולדימיר קומרוב.
מקור: The Russian Space Web.
תכנית סויוז הרוסית היא תכנית טיסות החלל הארוכה ביותר שעודנה פעילה – סוגים שונים של החללית טסו בהתמדה מאז 1966. היא איננה מושלמת; מערכות גדולות כמו חלליות לרוב אינן מושלמות. לאחרונה היו בעיות במשימות שבהן חלליות ביצעו נחיתות קשות. אבל בסך הכול היא נחשבת לרכב הבטוח והאמין ביותר. אולם סויוז לא נחשבה תמיד לסוס עבודה אמין. בראשיתה נתקלה התכנית במהמורות רבות, ובשנת 1967 במשימה הראשונה, סויוז 1, שוגרה חללית פגומה באופן קטלני.




החלליות הסובייטיות הראשונות - ווסטוק וווסחוד

יורי גגרין היה לאדם הראשון במסלול סביב כדור הארץ ב- 12 באפריל 1961, בחללית ווסטוק. היא הייתה פשוטה כמו מקבילתה האמריקאית, מרקורי. קוסמונאוט אחד יכול היה להידחק לתוך הכלי הכדורי כשהוא לובש חליפת חלל. מדחפי רקטות קטנים העניקו לקוסמונאוט שליטה על מנח החללית במסלול, אבל כמו מרקורי, זו הייתה כל השליטה שהייתה לו. לצורך נחיתה, ווסטוק עשתה שימוש במצנח יחיד להאטת הנפילה; לא הייתה מערכת לנחיתה רכה. בשלב האחרון של הצניחה הטייס נפלט והגיע לקרקע באמצעות מצנחו האישי.

חללית ווסטוק, התא העגול הוא תא הנחיתה.

החלליות מהדור השני, ווסחוד, היו גרסה של ווסטוק עם כמה שיפורים משמעותיים. הייתה זו החללית הראשונה בעלת יכולת לשאת יותר מאדם אחד למסלול, בתנאי שהנוסעים אינם בחליפות חלל. אך היא חלקה כמה ממגבלותיה של ווסטוק. היא הייתה מרווחת יותר, אבל כלל לא הייתה מסוגלת לתמרן במסלול.

ווסחוד. מקור: RKK Energia

סויוז

על מנת להתקרב למטרה של נחיתה סובייטית על הירח, ולהשתוות להישגי האמריקאים בתכנית ג'מיני, פותחה בתכנית החלל הסובייטית החללית סויוז בראשית שנות השישים.

חללית הסויוז שנועדה לשלושה נוסעים הייתה שיפור משמעותי של הווסחוד, ותוכננה כדי להביא בסופו של דבר את הקוסמונאוטים אל הירח. היא הייתה מסוגלת לבצע תמרונים במסלול כדי לבצע מפגש ועגינה, יכולת חיונית לטיסות אל הירח ולאחר מכן להגעה לפני הקרקע שלו. תכנית חקר הירח, שפותחה על ידי המתכנן הראשי סרגיי קורולב, הייתה דומה לתכנית אפולו – חללית-אם ונחתת שייפרדו במסלול סביב הירח, ורכב הנחיתה ירד אל פני הקרקע בזמן שחללית האם ממתינה במסלול.

סויוז במסלול בזמן פרויקט הניסוי אפולו-סויוז. 1975.

על מנת להיכנס לאטמוספירה, תא הנחיתה ייפרד מתא המכשירים וישוב לבדו (כמו תא הפיקוד של אפולו). שלא כמו ווסטוק וווסחוד, חלקו התחתון של סויוז היה שטוח והעניק לה מידה מוגבלת של עילוי אווירודינמי. מצנח גדול האט את הירידה ההתחלתית, ומטרים אחדים מעל הקרקע הופעלו רקטות כדי להעניק לצוות שבפנים נחיתה רכה. הייתה זו הפעם הראשונה שקוסמונאוטים נשארו בתוך החללית בזמן הנחיתה. [הכוונה היא שסויוז הייתה הראשונה שתוכננה מראש לנחיתה רכה, להבדיל מהווסטוק. ווסחוד, לעומת זאת, הייתה שדרוג של ווסטוק ואחד השיפורים בה היה רקטות לנחיתה רכה. י"ל]

גירסה מוקדמת של החללית, שלא נועדה למסע לירח, פותחה לצורך ניסויים ואימונים במסלול סביב כדור הארץ. מודל 7K-OK היה המקבילה הסובייטית לתכנית ג'מיני, ובו נפתרו הבעיות בתמרוני מפגש ועגינה. אך דברים רבים השתנו בתכנית החלל הסובייטית בזמן שהסויוז פותחה. בשנת 1964, ליאוניד ברז'נייב ארגן הפיכה מוצלחת כנגד ניקיטה כרושצ'ב ותפס את השליטה במדינה. בכל מה שקשור לחלל, הוא היה תובעני כקודמו, ודחף לשיגורים בתאריכים ומאורעות חשובים. שיגורי משימות תוכננו במקרים רבים כחלק מטקס לאומי גדול.

תא הנחיתה של סויוז מודרני יותר, סויוז TM-10
שנחת ב-1990. התחתית השטוחה נראית בבירור.

תכנית החלל הסובייטית ספגה מהלומה קשה שנתיים מאוחר יותר כאשר קורולב מת בפתאומיות מסיבוכים בזמן ניתוח. יורשו בתפקיד, ואסילי מישין, מצא עצמו תחת אותם לחצים פוליטיים לשיגור במועדים מסוימים, אבל הוא נאלץ לבצע זאת ללא הניסיון של קורולב.

תכנון המשימה

בשעה שהחלו ההכנות לקראת הטיסה הראשונה של סויוז, נשמרו פרטי המשימה בחשאיות רבה. רק ב-20 באפריל 1967 אושרו הטייס הראשי וטייס הגיבוי – ולדימיר קוֹמַרוב ויורי גגרין בהתאמה – ותאריך השיגור נקבע ל-23 באפריל.

משמאל לימין, מהנדס הטילים ואסילי מישין, המתמטיקאי מסטיסלב
קלדיש, הפיסיקאי איגור קורצ'טוב, ומהנדס הטילים סרגיי קורולב.
מקור: Ria Novosti/Science Photo Library.

יום השיגור נחגג בהודעה לקונית לעיתונות שבה נאמר רק שסויוז 1 היא המשימה הראשונה של תכנית חדשה. אך צופים חדי עין הבחינו שהמשימה היתה ממוספרת, תופעה לא רגילה למשימות ראשונות בכל תכנית. בתכניות ווסטוק וווסחוד, ציון מספר המשימות החל עם הטיסה השניה. כתבים ומי שעקבו אחרי התכנית חשדו שישנה תכנית סודית לשגר סויוז שני באותו הזמן, והם כמעט צדקו.

תכנית הטיסה של סויוז 1 הייתה מסובכת ומסוכנת. השיגור של קומרוב יהיה ב-23 באפריל. בבוקר שלמחרת ואלרי ביקובסקי, אלכסיי ייליסייב ויבגני חרונוב ישוגרו בסויוז 2. החללית של קומרוב הייתה המשוכללת משתיהן, כדי שיוכל לתמרן את סויוז 1 למפגש ולעגינה עם סויוז 2. לאחר העגינה, שני קוסמונאוטים ילבשו חליפות חלל ויעברו מסויוז 2 לסויוז 1 בהליכת חלל. הצוותים החדשים ינחתו ברכביהם החדשים.

ולדימיר קומרוב.

לפני השיגור

תכנית הטיסה הנועזת הייתה מעבר ליכולתה של סויוז; מהנדסים וקוסמונאוטים רבים שעבדו על המשימה הביעו ספק בבטיחותה. בטיסות ניסוי בלתי מאוישות נתגלו בעיות חמורות או שאירעו בהן כשלים שהיו הורגים טייס אנושי.

כמה מהנדסים רצו לנהוג משנה זהירות ולהמשיך בניסויים הלא מאוישים עד שכל התקלות יטופלו, אך ניסויים בלתי מאוישים נוספים האריכו את הזמן מאז הטיסה המאוישת האחרונה, וברז'נייב רצה שהסובייטים יחזרו לחלל. המנהיג בחר בתאריך קרוב ל-1 במאי כדי שהמשימה תתוזמן עם היום הלאומי של אחדות הפועלים. שיבה לטיסות מאוישות במשימה נועזת תזכיר לעם הסובייטי מה המערכת הסוציאליסטית שלהם מסוגלת לבצע.

ברז'נייב. מקור: German Federal Archive.

היה זה דמיטרי אוּסטינוב, חבר בפוליטבירו, שקבע את מועד השיגור הסופי ולחץ על מישין לשגר בזמן. הוא גם הפעיל לחץ כבד על קומרוב לטוס; הוא איים לשלול מהקוסמונאוט את כל העיטורים הצבאים שלו אם יסרב. 

לקומרוב הייתה סיבה טובה לחשוש מהטיסה. היו פגמים ידועים בחללית וספק כללי לגבי מוכנותה לטיסה. ויקטור יבסיקוב, מהנדס בצוות פיתוח הסויוז, ידע שהחללית איננה מוכנה לגמרי. אך לחצים פוליטיים הופעלו בכל כובד משקלם ולחללית ניתן אישור לטיסה למרות סירובו של מישין לחתום על כשירותו לטיסה של תא הנחיתה.

המהנדסים לא היו היחידים שלא חשו בנוח בנוגע למצבה של חללית הסויוז. שבועות ספורים לפני השיגור היו 203 פגמים ידועים בחללית, וקבוצה של קוסמונאוטים ומהנדסים הכינו יחד דו"ח בן עשרה עמודים המציג את כולם. אבל הבאת הדו"ח לידיים הנכונות הייתה עניין שונה. למערכת הסובייטית הייתה נטייה להאשים ולהעניש של השליחים. 

גגרין משמאל, וקומרוב.

ימים מעטים לפני השיגור, וניימין רוסייב, מלווה הקג"ב של יורי גגרין וחברו הקרוב, קיבל על עצמו את המטלה. לאחר שסעד עם קומרוב ורעייתו באחד הלילות, למד רוסייב על חומרת המצב. בזמן שקומרוב ליווה את רוסייב אל הדלת בסיום הערב, הוא פנה אל קצין הקג"ב ואמר בפשטות "אני לא אחזור מהטיסה הזאת". קומרוב הסביר שאין לו ברירה אלא לטוס. אם יסרב, גגרין יטוס במקומו. הוא לא יכול היה לשלוח את חברו הטוב והגיבור הלאומי אל מותו.

רוסייב העביר את הדו"ח הלאה, אך דבר לא יצא מכך מלבד איסור על רוסייב להתרועע עם הקוסמונאוטים או כל אחד אחר שקשור לתכנית החלל. הוא אפילו לא קרא את הדו"ח.

יום השיגור


קומרוב באימונים. מקור: Science Photo Library.

האווירה בבוקר ה-23 באפריל הייתה מתוחה. מספר עיתונאים ציינו שיורי גגרין נראה מוטרד במיוחד. הוא לא אמור היה להתלבש בחליפה וללכת למשטח השיגור עם קומרוב, אבל למרות זאת הוא דרש חליפת לחץ. זו הייתה דרישה משונה מאחר וטיסתו של קומרוב לא דרשה שילבש חליפת לחץ. בחללית שלו היה תא לחץ שדרכו היו יכולים הקוסמונאוטים לעבור לסויוז 1.

הרבה ספקולציות סבבו סביב מעשה זה. אחדים סברו שגגרין ניסה להידחף לתא הטייס בניסיון להציל את חיי חברו. אחרים סברו שגגרין דרש שגם קומרוב יהיה בחליפת לחץ. זה לא היה הרבה, אבל זו הייתה הגנה נוספת כנגד סכנות המשימה. הצעה נוספת היא שגגרין פשוט ניסה להפריע לנוהלי השיגור מספיק כדי לבטל את המשימה.

שיגור סויוז מודרני.

סויוז 1

קומרוב שוגר בשעה 3:35 בבוקר של ה-23 באפריל 1967; סויוז 2 הייתה מוכנה לשיגור בבוקר המחרת. לאחר 540 שניות, החללית נפרדה מהמשגר והגיעה למסלול. בוריס צ'רטוק וצוותו על הקרקע קיבלו פיקוד על המשימה.

סויוז 1 נתקלה בבעיות כמעט מיד כשאחד מהלוחות הסולאריים לא נפרש. החללית הייתה נכה, וקרטעה כשהיא זוכה למחצית מאספקת החשמל שלה. קומרוב ניסה לפרוש את הלוחות ידנית. הוא אפילו ניסה לבעוט בדופן החללית במקום שבו היה מחובר הלוח מבחוץ, אך לשוא. בנוסף לצרה זו, הלוח התקוע השפיע על מערכת ההנחיה; הוא חסם את מכשירי הניווט הצופים בכוכבים ובשמש, ומנע מהכיסוי שלהם להיפתח. בהקפה השנייה שלו, היו לקומרוב בעיות עם בקרת ההכוון, ייצוב הסחרור והצתות המנוע.

צ'רטוק וצוותו החלו מיד בעבודה למציאת פתרון לבעיות של קומרוב, בתקווה למצוא משהו כל עוד הסוללות שלו מספקות חשמל. במהרה נעשה ברור שההימור הטוב ביותר הוא להחזיר את קומרוב הביתה במהירות האפשרית.

בשעה 10:00, המצב בסויוז 1 היה כל כך גרוע שהשיגור של סויוז 2 בוטל, אף שדיווחים אחדים תולים את ביטול השיגור של סויוז 2 במזג האוויר הגרוע. באותו זמן בערך, מהנדסים על הקרקע פיתחו תכנית להורדת קומרוב לקרקע בהקפה ה-17 עם אפשרויות גיבוי בהקפות ה-18 וה-19, מספיק זמן לפני שבסוללות יאזל החשמל.

הנוהל היה שקומרוב יישר ידנית את החללית לצורך בעירת בלימה, יפעיל את המנוע למשך 150 שניות, ואז ינסה לשמור על כיוון החללית בזמן הכניסה לאטמוספירה. הוא לא התאמן לקראת תמרון כזה, אך הוא בהחלט היה מוכשר מספיק לביצוע הפעולה.

קומרוב באימוני חליפת לחץ לקראת סויוז 1.
מקור: ITAR-TASS courtesy of Sovfoto.

הנפילה לארץ

מעט אחרי 06:20 בבוקר ה-24 באפריל, קומרוב הפעיל את מנוע הבלימה. הוא הצליח לכוון את החללית לזמן קצר, אך לא יכול היה לשמור על הכיוון. הוא דיווח לזמן קצר על בעירת מנוע הבלימה, אבל תקלת פיקוד במחשב כיבתה את המנועים מוקדם מדי. מהקרקע, טלמטריה אישרה שתא הנחיתה נפרד מתא המכשירים, ושהוא הולך לנחות רחוק מהיעד.

אבל נחיתה מעבר למטרה לא הייתה הבעיה היחידה של קומרוב. עם לוח סולרי אחד בלבד פרוש, החללית לא הייתה סימטרית, ומרכז הכובד שלה לא היה מאוזן. כשהוא נכנס לאטמוספרה, הסויוז החלה להסתחרר, והסחרור החמיר עוד ועוד ככל שהאטמוספירה נעשתה צפופה יותר.

מאחר ולא יכול היה לשלוט במנח החללית, הוא לא היה יכול לבטל את הסחרור, כלומר הוא לא יכול היה לנצל את היכולת האווירודינמית של החללית. הוא לא יצר כל עילוי. הוא פשוט נפל.

קומרוב לאחר אימון בסימולטור. מקור:
Ria Novosti/Science Photo Library

בארצות הברית, הסוכנות לביטחון לאומי [שמה המוכר הוא NSA. י"ל] עקבה אחר המשימה ושמעה את הדקות האחרונות של הטיסה. יו"ר מועצת השרים אלכסיי קוסיגין דיבר אל קומרוב בשיחת ועידה; הוא בכה בזמן שאמר לקוסמונאוט שהוא גיבור. אשתו של קומרוב הצטרפה לשיחה והזוג שוחח על ענייניו ונפרד לשלום. בסיום השיחה, קולו של קומרוב החל להפגין סימני פאניקה. למרות המלחמה הקרה, האמריקאים שהאזינו לא היו יכולים להימנע מלחוש עצב – הם עקבו אחרי הקוסמונאוטים במשך שנים והרגישו שהם מכירים אותם באופן אישי.

בשידור האחרון מהחללית שומעים את קומרוב צורח בתסכול ובזעם בזמן שהוא נופל אל כדור הארץ, ביודעו היטב שאין לו סיכוי לשרוד את הנפילה.

סויוז 1 פגעה בקרקע במהירות מלאה ובכוח של מטאוריט במשקל 2.8 טון, ששיטח את התא מיידית. כוח הפגיעה הפעיל את מנועי הבלימה שהיו אמורים לפעול לפני הנחיתה. במקום זאת, הם העלו את שרידי החללית באש.

אתר ההתרסקות של סויוז 1.

כוחות חילוץ ממסוקים ירו נורי תאורה לאוויר מעל האתר לסימון המקום עבור צוותי חילוץ בסביבה. היה קוד צבעים לנורים בהם השתמשו, אבל ללא נור לסימון "קוסמונאוט מת", הם שיגרו את הנור שסימן "קוסמונאוט זקוק לעזרה רפואית דחופה" מעל אתר ההתרסקות.

ברגע שצוותי החילוץ הגיעו למקום, החלו מאמצים להצלת הקוסמונאוט. מטפי אש לא היו יעילים, ולכן אנשים החלו לגרוף עפר על האש כדי להחניק את הלהבות, אבל החללית החרוכה התמוטטה תחת המשקל והייתה למעין תל אדמה עם צוהר שבולט בראשו.

האנשים הפכו מיד את מאמציהם, והחלו לחשוף את החללית ולנסות להגיע לאדם שעדיין בתוכה. כשניקו מספיק אדמה לפתיחת הצוהר, הם מצאו את השרידים של קומרוב עדיין במושב המרכזי של הסויוז עם האזניות עדיין צמודות לאזניו.

שרידיה הבוערים של סויוז 1 של קומרוב.

אחרית דבר

מותו של קומרוב יוחס באופן רשמי לפציעות מרובות שנגרמו לגולגולת, לעמוד השדרה ולעצמות. בהודעה לעיתונות על מותו לא הוזכרה ההתרסקות שהובילה לפציעות הללו.

גגרין וקומרוב באימונים לקראת סויוז 1. מקור: RKK Energia.

החקירה שלאחר הטיסה התמקדה במצנח; כשלונו היה הסיבה האפשרית היחידה להתרסקות קטלנית. בזמן הנפילה, מצנח בלימה קטן נפרש ראשון. לאחר שהוא מתנפח במלואו, הוא מושך את המצנח הראשי הגדול מהמארז שלו. אז, כשלושים סנטימטרים מעל הקרקע, רקטות בלימה יורות לריכוך הפגיעה באדמה.

התברר מיד שהמצנח הראשי כלל לא נפרש, אבל הסיבה נותרה מסתורית. המצנחים נפרשו ללא בעיה בניסויים, גם בניסויי השלכה בהיקף מלא, וגם בניסויים סטטיים של מנגנון השחרור. מדוע היה כשל בזמן המשימה?

סיפור שמופץ לעתים קרובות מטיל את האשמה על אריזה לא תקינה. על פי הסיפור, המצנח היה גדול מדי למכל שהכיל אותו. במקום להדק אותו באריזתו, הכניסו אותו למקומו במהלומות. כשהגיע זמנו להיפרש, הוא נתקע ולא השתחרר.

הלוויה הממלכתית של קומרוב.

בוריס צ'רטוק העלה תיאוריה אחרת. בזכרונותיו הוא מסביר שחללית הסויוז כוסתה בפולימר להגנה תרמית, חומר דמוי דבק שמצמידים על כלי הרכב במכל לחץ. כשהחללית של קומרוב הוכנסה למכל הלחץ, מארז המצנח לא היה מכוסה – חלק זה של החללית עוד לא היה מוכן. הפולימר יכול היה בקלות לחלחל אל תוך מארז המצנח הפתוח, ולהדביק את המצנח כשהוא מקופל. חללית הניסוי לא עברה במכל הלחץ, אז הבעיה לא הופיעה במהלך הניסוי.

ההמלצות הרשמיות לאחר הטיסה היו לשנות את צורת מארז המצנח מגליל לחרוט, להגדיל את נפחו, ללטש את הדפנות הפנימיים להקטנת החיכוך ולצלם כל שלב בהתקדמות ההתקנה של המצנח כדי לוודא את התקנתו. פיתוח מנגנון טוב יותר להפרדה בשעת חירום של מצנח הגיבוי היה גם כן ברשימת השיפורים.

לא ברור אם מצנח פועל היה יכול להציל את חייו של קומרוב. עקב הסודיות הסובייטית, רוב העובדות אודות המשימה נאספו רק לאחרונה, וישנם מהנדסים החולקים על גירסתו של צ'רטוק לאירועים. ללא ספק היו בעיות נוספות עם חללית הסויוז מאחר ו-203 הפגמים שזוהו על ידי הקוסמונאוטים והמהנדסים הספיקו כדי לשכנע את קומרוב שלא יחזור בחיים מהמשימה.

הארון הפתוח בלוויה הממלכתית שבו מוצגים שרידיו המפוחמים של
קומרוב. רוסייב אמר שהעצם הגדולה ביותר שנותרה שלמה הייתה העקב.

הסויוז המודרנית משקפת עשורים של שיפורים על הגרסה המקורית הזו. כל גרסה מעט יותר בטוחה ואמינה מקודמתה. עדיין, רקטות הבלימה נכשלות לפעמים ואסטרונאוטים וקוסמונאוטים חווים נחיתות קשות, אבל פרישת מצנחים נעשתה אמינה יותר מאז טיסתו הגורלית של קומרוב.

לקריאה נוספת:

Piers Bizony and Jamie Doran. Starman. 1998.

Asif Siddiqi. Sputnik and the Soviet Space Challenge and The Soviet Space Race with Apollo. 2003.

Colin Burgess and Rex Hall. The First Soviet Cosmonaut Team. 2009.

Rex Hall and David Shayler. The Rocket Men: Vostok & Voskhod, the First Soviet Manned Spaceflights. 2001

The Russian Space Web

_________________________________
קישור למאמר המקורי
על טיסות סובייטיות אחרות לחלל כתבתי כאן:
צעד ראשון בחלל - על הטיסה המאויישת הראשונה לחלל
לראשונה בחלל הפתוח - על הליכת החלל הראשונה

מאמרים נוספים של איימי שירה טייטל במסה קריטית:

7 תגובות:

  1. הפרדוקס : לא משנה כמה התקדמנו, כמה הגענו רחוק מבחינה טכנית ומדעית. עדיין אותם שיקולים קטנוניים של יוקרה ושחצנות נשארו כשהיו מאז ימי קדם.

    השבמחק
  2. האירועים האלו כאילו לקוחים מסיפור מדע בדיוני טרגי במיוחד. רק התמונות החזירו אותי למציאות. :( כמה נורא להיות אדם שהולך למותך. מעבר לזה, הארון הפתוח הזה מזעזע. סובייטים פסיכים!

    השבמחק
  3. כלכך עצוב. הבנאדם ידע שהוא הולך אל מותו. מעניין לציין ששתי התוכניות , אפולו וסויוז, שהיו מקבילות אחת לשנייה, נפתחו באקורד צורם ובטרגדיות נוראיות של סויוז 1 ואפולו 1.

    השבמחק
  4. הבלוג של איימי מומלץ מאד. היא כותבת מעולה ומענין ועל דברים ידועים פחות. תודה על התרגום (מומלץ גם להירשם ולקרוא במקור).

    השבמחק
  5. סיפור היסטורי בהחלט לא מוכר, מרתק ומזעזע. אני מקווה לעוד סיפורים כאלה, ארוכים ככל שיהיו.
    ואולי כדאי להוסיף אזהרה בהתחלה (או בסוף) מפני תמונות קשות. התמונה הזו מזעזעת.

    השבמחק
  6. מרתק ומזעזע.
    איימי שירה קשורה משפחתית לוולי שירה?

    השבמחק
  7. איזו איוולת, טרוף של גאווה, כוחנות מנהיגים והקרבת בני אדם יקרים. תודה על הסקירה

    השבמחק